מי מזדהה? שירים את היד (וירטואלית...)
אחת השאלות שאני נשאלת שוב ושוב קשורה לשיח עם אקס/ית אחרי גירושין מכוערים.
שאלה מאוד הגיונית, מובנת ועם זאת- מורכבת.
מצד אחד אי אפשר פשוט להתעלם מחוויה נוראית שעברה עלינו, נכון?
מצד שני, יש הבנה (אני מקווה) שהאקס/ית עדיין ההורים של הילד שלנו.
איך מגשרים על הפער הזה?
אחד הדברים הכי חשובים שיכולים לעזור לנו בהתנהלות מול האקס/ית:
לזכור מה המטרה הסופית.
המטרה הסופית היא טובת הילד, רווחתו והסתגלותו הבריאה.
לשם כך, בכל מפגש הורי, נתמקד באותה מטרה.
עימות בין הורים לא יביא אותנו לשם.
כשעושים shift מודע בקו המחשבה, ממוקדים חד למטרות ופוגעים בהן יותר.
ברמת השיח, כל עוד נישאר ממוקדים במסר ה״יבש״ שנרצה להעביר, כך ייטב.
אנחנו ממוקדים בעובדות. רגשות אישיים נשארים בחוץ.
אם כרגע אנחנו תחת התקפה- כל צעד אחר חוץ מהתעלמות יכול להכניס את שניכם למתקפת מילים וחיצים שנורים אחד על השני.
ומי בסוף מקבל את כל ראשי החץ? הילדים.
זה יפגע בהם אם דרך המחזה הקשה שהם אולי היו עדים לו
או מהרגשות הקשים שממשיכים אתכם ההורים לאורך היום, כשהם בסביבתכם.
שימו לב לתזמון- חשוב שנדע לקראת מה אנחנו הולכים לפני שהשיח נפתח-
אם אנחנו מאוד טעונים כרגע, או יודעים שהתזמון בעייתי או מאוד טרי עבורנו, שנו את מועד השיחה.
אם האקס/ית לוחצים- שאלו עצמכם: האם אני חייב להיות תגובתי אליו באופן מיידי? האם זה מקרה חירום? כל מצב אחר יכול לסבול דיחוי. אנחנו בוחרים את התגובה.
במקרי קיצון, אפשר למצוא דרך אחרת להעברת מסרים בין אחד לשני (ולא, הילד הוא ממש לא הדרך) כגון מיילים או וואטסאפים שבהם אין תקשורת ישירה.
חישבו גם על מקום הפגישות- אולי בית קפה שכונתי שכולם מכירים אתכם יכול לעזור לשיח מכובד ומאופק?
בשורה התחתונה,
שיח פוגעני עם אקס/ית קופליקטואלי/ית יכול לפגוע בילד.
המטרה הגדולה שלנו, הילד, היא המניע העיקרי
וככל שניצמד אליה יותר ונוריד את עצמנו מהמשוואה בהתנהלות מול ההורה השני,
כך נפתח בפנינו עוד דרך לעזור לילדנו.