תקופה מאוד ארוכה פחדתי מהרגע שהוריי ייפגשו שוב.
כל מה שהיה לי בראש זה המפגש האחרון ביניהם.
הייתי אולי בת 10,11.
כל מה שאני זוכרת זה צעקות.
זוכרת גם אותי מהצד, מסתכלת, לא מבינה מה קורה.
ליבי יוצא אל כל אחד מהם
ומשאיר אותי משותקת.
למי אני אגש לנסות לעצור את זה?
ההורה השני עלול להיפגע,
אולי זה יראה כתמיכה בו? אולי לא הגנתי מספיק?
הרגשתי פשוט כאב עצום וחוסר אונים.
בכיתי. את זה אני גם זוכרת.
אני לא יודעת איך זה נגמר, אני חושבת שברחתי משם.
.
שנים עברו וכל מה שהתמקדתי בו בארועים משותפים,
המעט שהיו כאלה,
הוא שההורים שלי לא ייפגשו.
ואם לא הייתה ברירה, לשמור על מרחק ביניהם.
לדעתי זה המשיך עד הצבא,
אני חושבת שהמפגש הראשון שלהם שאני זוכרת אח״כ
היה בטקס סיום קורס הקצינות שלי.
.
כשאני חושבת עלי כילדה,
ועל הילדים האחרים שמסתובבים היום בעולם,
חרדים מהרגע שהוריהם בטעות ייפגשו,
זה שובר את ליבי.
.
זה לא צריך להיות ככה!!!
קונפליקט הורי הוא בדיוק ההיפך מלשמור על הילדים!
בכל כך הרבה היבטים, דרכים וצורות.
.
תבינו, הקונפליקט בכלל לא קשור אליכם....
כשאתם בקונפליקט הורי אתם כמו בקונפליקט עם הילד שלכם עצמו.
עד כדי כך זה עוצמתי ומקרין לצדדים.
ובאותו זמן- זה תלוי רק בכם.
.
כשאתם פוגשים את ההורה השני-
במעברי הילדים בזמני השהות, בפעילויות משותפות, במקרה בסופרמרקט-
אתם לא חייבים להתחבק ולהתנשק באושר,
אבל המינימום שאתם כן חייבים לו זה להיות הורים.
זה לכבד, להיות מנומסים ומתורבתים.
לענות שלום בחזרה כשפונים אליכם.
להיות הורים..... ולא זוג שהתגרש.
.
אם זה קשה מידי עבורכם לעשות,
פנו לקבל תמיכה, ליווי והדרכה.
זה התפקיד הכי חשוב בחיים שלכם.
.
אלינור