גירושים מביאים איתם שינוי גדול.
שינוי בבית, בשגרה, במערכות היחסים, ולעיתים גם בתחושת הביטחון של כולם- במיוחד של הילדים.
כהורים, אתם העוגן שלהם.
הם נשענים עליכם עכשיו אפילו יותר מתמיד.
הם צריכים לדעת שגם אם המשפחה השתנתה במבנה שלה, היא עדיין קיימת והיא עדיין שלהם.
הבשורה הטובה היא, שהרגשת הביטחון הזו יכולה להגיע די בקלות
מיחסים טובים ויציבים בין ההורים, גם בזמן הגירושים וגם אחריהם.
הבשורה הפחות פשוטה? זה לא תמיד קל.
אבל זו הדרך.
כי יציבות, כמו ביטחון, לא נמדדת במילים- אלא במעשים.
מה הילדים באמת צריכים מכם
הם צריכים לראות שאתם, ההורים שלהם, עדיין צוות.
שגם אם אתם כבר לא בני זוג- אתם פועלים ביחד למענם.
שיש ביניכם תקשורת, כבוד הדדי, גבולות ברורים- ושכל אחד מכם נשאר נוכח בחיים שלהם.
אבל אני יודעת שזה לא תמיד מצליח.
הרבה הורים שאני מלווה רוצים ליצור מציאות נעימה ורגועה יותר,
רוצים להפסיק לריב ולהיות “ההורים הבוגרים”,
אבל פשוט… לא מצליחים.
וזה טבעי.
כי בשנה הראשונה לגירושים, כמעט כולם מרגישים בדיוק ככה.
אז למה זה כל כך קשה?
כי אנחנו מנסים “להסתדר” בלי לעצור לשאול את עצמנו את השאלה הנכונה.
שאלה אחת פשוטה, שבדרך כלל לא נשאלת אבל היא זו שיכולה לשנות הכול:
מה המטרה שלי- ועל מה בדרך אליה אני באמת יכול/ה לשלוט?
זו השאלה הראשונה שאני שואלת כל הורה שמגיע אליי לתהליך ליווי
והיא הצעד הראשון בדרך ליציבות אמיתית- שלכם ושל הילדים.
לדעת מה המטרה שלך
כשאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להשיג-
לשמור על הילדים, להעניק להם ביטחון, לאפשר להם רוגע ותחושת יציבות-
יש לנו כיוון ברור.
אנחנו מפסיקים לבזבז אנרגיה על “המלחמות הקטנות”
ומתחילים לפעול לפי סדר עדיפויות חדש.
כשיש מטרה ברורה, קל יותר לזהות מה באמת חשוב
ולא להיגרר לכל פרובוקציה או וויכוח שולי.
המטרה היא המצפן. היא עוזרת לנו לבחור תגובות נכונות
ומונעת מאיתנו ליפול למעגלי קונפליקט שלא מובילים לשום מקום.
לדעת על מה יש לנו שליטה
לא על הכול יש לנו שליטה.
לא על מה שההורה השני אומר, לא על כל החלטה שלו
ולא על איך הילדים מגיבים לכל שינוי.
אבל יש דברים שכן בשליטתנו:
איך אנחנו מגיבים, איך אנחנו מתקשרים,
כמה אנחנו נוכחים ואיך אנחנו מדברים עם הילדים על המציאות החדשה.
הדרך לזהות את זה פשוטה:
בכל מצב, תשאלו את עצמכם-
“מה אני יכול/ה לעשות כדי להשפיע כאן?”
אם התשובה היא “לא הרבה”- זה סימן לשחרר.
אם התשובה היא “כן”- זה המקום להשקיע בו.
כשלא שואלים את השאלה הזו…
שני דברים קורים:
פועלים בלי כיוון.
מגיבים במקום להוביל, מתעייפים רגשית
ונכנסים שוב ושוב לאותם מעגלי תסכול וריב.
מבזבזים אנרגיה על מה שאין לנו שליטה עליו.
מתעוררת תחושת חוסר אונים, כעס, עייפות רגשית
והכול מתנקז גם להורות.
הילדים מרגישים את זה- לא דרך המילים, אלא דרך האווירה.
ככל שתדייקו את המטרה שלכם,
כך תדעו איך להגיב, מתי לדבר, מתי לשתוק
ועל מה פשוט לא שווה לבזבז אנרגיה.
אז איך מתחילים?
שני צעדים פשוטים (ולא עולים שקל):
כתבו לעצמכם מה המטרה שלכם כהורים היום.
חשבו על הילדים שלכם עכשיו, בעוד שנה, בעוד חמש שנים.
מה הייתם רוצים שהם ירגישו? יזכרו? יספרו על התקופה הזו?
שאלו את עצמכם: על מה יש לי שליטה?
מה אני יכול/ה לעשות כדי להשפיע לטובה?
איפה כדאי להשקיע מאמץ ואיפה לשחרר?
התשובות אולי יפתיעו אתכם
אבל הן יאירו את הדרך ליציבות שאתם מחפשים.
לסיום
הורים שאני מלווה מספרים לי שהם רוצים בהירות.
שיהיה להם מישהו שיראה להם איך להתמודד, שלב אחרי שלב.
שיעזור להם לדעת מתי להגיב, מתי להרפות
ושיראה להם שהדרך שהם הולכים בה באמת טובה לילדים שלהם.
והחדשות הטובות הן-
אפשר להגיע לשם.
זה לא קורה ביום אחד, אבל זה לגמרי אפשרי.
יציבות מתחילה בבירור פנימי קטן,
בשאלה אחת פשוטה:
מה המטרה שלי ועל מה בדרך אליה אני באמת יכולה לשלוט.
גם בתקופה של שינוי, אפשר לייצר יציבות, לכם ולילדים.
אם אתם רוצים להבין איך לעשות את זה צעד אחר צעד, אני כאן ללוות אתכם בדרך.