איזו תמונה שולחים ליום המשפחה ומה זה מספר לילד על המשפחה שלו?
סביב יום המשפחה חוזרת אצל הרבה הורים גרושים אותה התלבטות:
איזו תמונה לשלוח לגן או לבית הספר.
על פניו זו שאלה טכנית אבל לא פלא שהורים מתלבטים לגבי- כי בפועל היא נוגעת בלב ההורות אחרי גירושים. למעשה, מאחורי התמונה מסתתרת שאלה עמוקה יותר של איך הילד מבין את המשפחה שלנו ואיפה הוא ממוקם בתוכה.
יש הורים שמתלבטים אם לשלוח תמונה מהעבר,
כשהיו משפחה בבית אחד.
יש מי שחושב על שתי תמונות מההווה- אחת עם אמא ואחת עם אבא.
יש מי שבוחר תמונה אחת “נייטרלית” רק עם הילד
ויש גם מי שמעדיף להימנע בכלל משליחת תמונה.
ברוב המקרים, ההתלבטות היא לא רק מה לשלוח-
אלא מה זה אומר.
האם תמונה מהעבר משדרת געגוע?
האם שתי תמונות מבלבלות?
האם בחירה אחת פוגעת בהורה השני?
ואיך כל זה נחווה אצל הילד?
כדי לענות על השאלות האלה, צריך רגע להיכנס לעולם של הילדים.
ילדים לא חושבים במונחים של “מבנה משפחתי תקין” או “מורכב”. גם לא מעניין אותם אם יש הסכם, אם התגרשם רשמית ברבנות או מה ההחלטות ההוריות שקיבלתם.
ילדים חושבים דרך הרגשה, שייכות וקשר.
מבחינת ילד, נקודת המוצא פשוטה מאוד:
יש לי אמא. יש לי אבא.
אלה העובדות הבסיסיות של החיים שלו.
וכמו שחשוב להבהיר לילדים- הגירושים הם החלטה של המבוגרים.
הקשר של הילד עם כל אחד מהוריו לא אמור להימחק, להצטמצם או להפוך למשהו שצריך להיזהר מלהראות.
להיפך, מתוך המקום הזה חשוב להגיד:
תמונה שלנו מהעבר לא בהכרח מייצגת משהו שנגמר, גם אם בחוויה יש שינוי.
עבור הרבה ילדים- ובמיוחד ילדים צעירים, תמונה כזו יכולה להיות פשוט ייצוג של משפחה.
תזכורת לכך שיש לי שני הורים.
חיבור לרצף היינו, קיים ונישאר.
כשאין סביב התמונה מסר מתנצל או מבולבל, התמונה לבדה לא אומרת “זה מה שנשאר”
אלא: אלה ההורים שלי. זו המשפחה שלי.
ועבור ילדים שלא באמת זוכרים תקופה אחרת, זו תמונה שמראה מי האנשים המשמעותיים בחיים שלהם, בלי לעשות דרמה, הקצנה ובלי משמעות עודפת.
מצד שני, יש הורים שבוחרים לשלוח שתי תמונות מההווה של אחת עם כל הורה.
וגם זו בחירה לגיטימית וחשובה.
המסר כאן הוא אחר:
החיים שלי מחולקים בין שני בתים,
אבל אני שלם. המשפחה שלי כייצוג- היא משפחה שלמה.
יש לי שני קשרים ושניהם תקפים.
עבור ילדים שחיים בפועל בין שני עולמות,
זה לעיתים ייצוג מדויק יותר של המציאות היומיומית שלהם.
אז מה נכון יותר?
אין תשובה אחת.
מה שבטוח זה שלא סוג התמונה הוא זה שמשפיע על הילד
אלא המסגור ההורי שמחזיק אותה.
האם הילד שומע מסר ברור לפיו
יש לו רשות לאהוב את שני ההורים,
שאף אחד מהם לא נמחק
ושהמשפחה אמנם השתנתה אבל לא נעלמה.
כשמסר כזה נוכח,
גם תמונה מהעבר וגם תמונות מההווה
יכולות לחזק תחושת ביטחון ושייכות.
הטעות הנפוצה היא לא בבחירת התמונה,
אלא בשתיקה שמסביבה, כשאין הקשר, תיווך או הסבר.
כשילד צריך לנחש לבד מה התמונה אומרת
או כשהוא מרגיש שיש “תמונה נכונה” ו”לא נכונה”,
שם עלול להיווצר בלבול או עומס רגשי.
לפני ששולחים תמונה,
כדאי לעצור ולשאול שאלה אחת פשוטה:
האם אני יכול להסביר לילד שלי, במשפט אחד רגוע,
למה בחרתי דווקא בתמונה הזו?
לפעמים זה יכול להיות משפט כמו:
“זו תמונה שמראה שיש לך אמא ואבא, וזה לא משתנה”
או:
“יש ילדים שמביאים תמונה אחת ויש ילדים שמביאים שתיים והכול בסדר.”
או פשוט:
“זו המשפחה שלנו- כמו שהיא היום.”
אפשר גם לשתף את הילד בהתלבטות,
להיזהר מלהעביר אליו אחריות ולהתמקד בלתת לו תחושה שיש לו קול ומקום.
בסופו של דבר,
יום המשפחה לא אמור להיות מבחן להורים גרושים.
הוא הזדמנות פז לחזק אצל הילד תחושת שייכות וביטחון.
התמונה היא רק אמצעי.
המסר שמאחוריה- הוא מה שנשאר.
ואם לילד ברור שיש לו שני הורים
ושאין צורך לבחור, להסתיר או להתנצל –
עשינו את שלנו.