הוא ישב מולי נבוך, חיוך קל. זז ונע בכורסא, בוחן את ההקליניקה, מתקשה להביט בי. אולי מתבייש? אולי לא מוכן עדיין לתהליך הליווי? היו כמה שניות של שקט, לא רציתי ללחוץ.
״אני מאוד מתרגש״ הוא אמר לפתע. ״חיכיתי שלושה שבועות למפגש שלנו״. ומאותו רגע נפתח הסכר. שפת הגוף השתנתה, המילים זרמו בשטף. אפילו היה רגע של צחוק.
זה גרם לי לחשוב ישר על הילדים, איך הם משדרים משהו אחד אבל אולי חושבים ומרגישים משהו אחר? ומה לגבינו ההורים?
איך הילדים רואים אותנו, אומרים להם משהו ומתנהגים אחרת?
כדי שנצליח לגשר על הפער הזה אנחנו צריכים כמה דברים:
1) מודעות לקיומו של פער טבעי שכזה. 2) הקשבה ושימת לב לבלתי מילולי כמו למילולי. 3) פניות. היכולת להיות מוכוונים לאחר ולהכיל אותו.
צריך להיזהר מלשפוט את עצמנו, את ההורה השני או את הילד רק על בסיס ההתנהגות הגלויה. אנחנו עלולים לפספס את כל מה שמתחת לגלוי, מה שבאמת מתרחש בפנים. וכשזה קורה, הר הגעש בפנים ממשיך לתסוס ולתסוס…
ומה עם חוסר היציבות אצל הילד? איפה המיקוד קשב שלו? במילים או במעשים? בסוף.... אם לא נשנה את דרך הפעולה ונמקד את המודעות, נקבל ילד שפשוט כבר לא מקשיב לכלום. הוא התייאש. והסתבך. עם עצמו. איתנו. כי לא היינו שם כשהוא היה צריך.
קשה לכם לעשות את זה? אתם מרוכזים עמוק מידי בכאב שלכם, באגו, בפגיעה, בפחדים? זה בסדר, זה טבעי. זה נ-ו-ר-מ-ל-י בתהליך פרידה. מותר לכם להתאבל גם אם אין ״שבעה״ מסודרת. יחד עם זאת, כמו באבל- בשלב מסויים צריך לחזור לחיים..
בשורה התחתונה, גם לעיבוד הכאב צריך לשים דד ליין. לחיות לצד הכאב ולטפל בו, לגעת בו.
כי אי אפשר להמשיך להתנהג אותו הדבר, ליצור סתירה במסרים שלנו או להמשיך עם חוסר הפניות שלנו להכיל את הילדים- ולצפות שהם, או אנחנו, נהיה בסדר.
בפעם הבאה שאתם בעומס רגשי והצפה, שלכם או של הילדים, תקדישו זמן להתבוננות. בהם ובעצמכם. תקשיבו עם כל החושים, שמרו על קוהרנטיות פנימית.
תהיו הורים ששומרים על הילדים, מהגלוי ומהסמוי.
אוהבת,
אלינור.
נ.ב- אני יכולה לעזור לכם לשמור על עצמכם ועל הילדים. דברו איתי. . . .