איך לזהות את הפער בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו משדרים?
הנה סיפור קצר מהקליניקה.
הוא ישב מולי נבוך, עם חיוך קטן.
זז בכורסה, העביר מבט סביב הקליניקה,
נמנע מלהביט בי בעיניים.
שקט. רגע ארוך של נשימה.
ואז הוא אמר בלחש:
“אני מאוד מתרגש. חיכיתי שלושה שבועות למפגש שלנו.”
ומאותו רגע- נפתח הסכר.
המילים זרמו, הגוף התרכך,
היה אפילו רגע קטן של צחוק.
בנקודה מסוימת חשבתי לעצמי:
ככה בדיוק זה גם עם הילדים שלנו.
הם אולי נראים רגועים, מחייכים,
אבל בפנים מתרחש עולם שלם שאי אפשר לראות מבחוץ.
ואז עלתה בי השאלה-
איך הם רואים אותנו?
מה הם שומעים כשאנחנו אומרים דבר אחד,
אבל מתנהגים אחרת?
כשיש פער בין מה שנאמר למה שנשמע?
כדי לגשר על הפער הזה, אנחנו צריכים שלושה דברים:
מודעות- להבין שקיים פער טבעי בין מה שאנחנו מרגישים, אומרים ועושים.
הקשבה אמיתית- לשים לב גם לבלתי מילולי: שפת גוף, מבטים, שתיקות.
פניות רגשית- היכולת להיות שם באמת בשביל הילד, גם כשכואב לנו.
כי כשהילדים פוגשים שוב ושוב מסרים סותרים-
מילים שאומרות דבר אחד והתנהגות שמשדרת משהו אחר-
הם מתבלבלים.
ולאט לאט, הם מפסיקים להקשיב.
גם לנו, גם לעצמם.
זה קורה גם לנו, וזה בסדר
בתהליך פרידה, אנחנו מוצפים.
כאב, אובדן, פחד, אשמה, אגו… הכול שם.
זה נורמלי וזה אנושי.
אבל כמו בכל תהליך אבל,
יש שלב שבו צריך לחזור לחיים.
כי גם לעיבוד הכאב צריך לשים דד ליין רך,
ולהתחיל לנשום שוב- לצד הכאב, לא דרכו.
הורות שמקשיבה באמת
אי אפשר להמשיך להתנהג אותו הדבר,
לשדר לילדים סתירה במסרים שלנו
או להמשיך עם חוסר פניוּת אמיתית להכיל אותם-
ולצפות שהם יהיו בסדר, רגועים.
בפעם הבאה שאתם חווים הצפה רגשית, שלכם או של הילדים,
עצרו רגע.
התבוננו.
הקשיבו עם כל החושים.
שמרו על קוהרנטיות פנימית:
שהמילים, המעשים והכוונה יהיו באותו קו.
גם אם אתם לא בהכי טוב עכשיו.
כך אתם שומרים על הילדים
לא רק מהדברים הגלויים,
אלא גם ממה שמתחולל מתחת לפני השטח.