הרגע שהבנתי את מה ששינה לי את תפיסת ההורות מקצה לקצה.
כולנו עברנו את זה, את הרגע שהבנו שקצת נעלמנו לעצמנו, ששואבים אותנו מכל כיוון שאנחנו כבר לא יודעים לאיזה צינור להיכנס או גרוע יותר- מאיפה נצא.
תקופה ארוכה שנסחפתי אחרי המציאות של "סופר אמא" שמתנדבת להכל, עושה הכל, יוזמת הכל, על חשבון הכל.
למזלי, הבנתי בשלב מוקדם יחסית שכדי להיות המכסימום שאני יכולה בכל כובע אני מחוייבת להיות קודם כל המכסימום עבור עצמי. כמו קסם.
והבנתי. הבנתי שהילדות שלי הן ***לא*** במרכז.
הן החיים שלי.
הן ממלאות אותם.
אבל הן לא המרכז שלהם.
נשמע הגיוני?
המרכז שלי הוא אני. וככל שהמרכז שלי יהיה יותר ממורכז- ככה הוא יצליח ללכד מסביבו במעגל נורא מושלם את כל מה שהופך אותו למרכז מושלם. ואז אני גם אוכל להעניק לבנותיי את הבסיס הכי חזק שאני יכולה.
הילדים הם כל חיינו אבל הם לא יכולים להיות מרכז חיינו וההבדל הוא גדול. כדי שהם יהיו כל חיינו ונצליח להכיל כל אחת ואחת מהן, לאהוב אותן מכל הלב והנשמה, להיות שם בשבילן כשהן צריכות- ובו בזמן גם בשביל שאר ילדינו- אנחנו חייבים לשים את עצמנו במרכז אחרת מכל ההכרזות של "הילדים הם כל חיי" תישאר אמא אחת אומללה, לא מסופקת, ללא מיצוי פוטנציאל או טיפה שמחת חיים כי הילדים הפכו להיות מרכז חייה באופן טוטאלי וכשהם גדלו והתבגרו- היא נשארה עם ריק מאוד גדול.
ב-2005 כתבה איילת ולדמן, סופרת ועיתונאית ישראלית- אמריקאית, מאמר שנוי במחלוקת בשם "באמת, בטירוף, באשמה" שעורר הדים של דעות וביקורות על הצהרתה במאמר כי היא אוהבת את בעלה יותר מאשר את ילדיה. נשמע רע, נכון? אבל האמת היא, שכבר אז, בגיל 25, עדיין לא אמא, הצלחתי להבין מבעד לשורות את מה שהיא אומרת. את האמת הכנה הזו, הנכונה בעיני, זו שגורסת שנישואים מאושרים וזוגיות בריאה הם הבסיס לגידול ילדים מאושרים בעצמם ובריאים בנפשם. ואני אדגיש ואומר כי זה אפילו לא חייב להיות באמת זוגיות או נישואים (כי לא כולנו נמצאים בכזו וחלקנו מגדלים ילדים שלא במסגרת זוגית) אלא הרעיון שזה קודם כל אנחנו, אני. ה- אני.
זה לא כ"כ חתרני כמו שזה נשמע וזה גם לא משהו שאתם לא יודעים או לא שמעתם כבר קודם או אפילו חשבתם עליו, אבל זו לגמרי האמת שלי שאני צועקת אותה בקול לכל מי ששומע.
אם הילדים במרכז אז המסקנה המתבקשת היא שאנחנו בצד, כי יש מרכז ממוקד אחד וקטן שהוא המנוע המפעיל של שאר שלוחות חיינו.
ואם אנחנו נמשיך להיות בצד- לא נצליח לתת להם להיות במרכז.
מין מעגל שכזה.
למדתי לשאול את עצמי בכל בוקר- וגם לענות לעצמי- שתי שאלות:
1. מה גורם לי להרגיש טוב? אבל באמת. לא מה שאני חושבת שצריך להגיד.
2. מה אני עושה היום למען עצמי.
ואז אני נמתחת, מנשקת, מכווצ'צ'ת ומחבקת אותן,
ומתחילה את היום.
את היום שאני במרכז שלו והילדות הן ה-חיים שלי.
ואני דואגת שהן ידעו עד כמה אני אוהבת אותן בכל רגע ורגע,
גם אם זה לא הן עכשיו במרכז,
ומקווה, באמת מקווה, שהן ייקחו את המסר הזה איתן גם הלאה, כשיגיע תורן לאימהות.
