מעשה באלינור ובפלסטרים. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אבל בעצם, זה היה לפני בערך 30 שנים, כשהייתי ילדה, אחותי הקטנה ואני בילינו את הסופ״ש אצל חברי משפחה שמאוד אהבנו. הזכרון הכה חזק שלי מאותו סופ״ש הוא שביום הראשון שהגעתי לשם, ישר ביקשתי ללכת למכולת. לקחתי את ארנק הסקוטש המגניב שלי של תחילת שנות ה-90׳ ובמיטב כספי קניתי........ פלסטרים. לא שוקולד, לא קרטיב... פלסטרים. חזרתי לבית שהתארחנו בו והכנסתי אותו לתיק שלי. אני לעולם לא אשכח את הרגשת ההקלה שהיתה לי אח״כ.
מרשה לכם לגחך, הרי מן הסתם יש פלסטרים בבית שבו התארחנו וברור שאם ניפצע חלילה יטפלו בנו מיד באהבה... ועדיין, אותי זה לא עניין ואני גם לא בטוחה שבכלל חשבתי על זה. הדבר היחיד שעניין אותי היה לשמור על הפלסטרים האלו קרוב קרוב אלי.
והנה 2 ממצאי הניתוח שלי ל״למה״, 30 שנים לאחר מכן: 1) הם נתנו לי הרגשת בטחון שאם אחותי או אני ניפצע, כשאמא לא נמצאת, יהיו לי פלסטרים עבור שתינו. לקחתי על עצמי את תפקיד המטפלת. 2) הם העניקו לי תחושת שליטה במצב. קניית הפלסטרים היא פעולה יזומה שנקטתי כדי להרגיש בשליטה.
אז מה המסקנה שלי מעצמי?
שגם אם כלפי חוץ הכל נראה כיף ומושלם לקראת סופ״ש מהנה, כנראה שמבפנים היה חוסר שקט והייתי זקוקה לזה.
ולמה אני מספרת לכם את זה?
כי מבוגרים לא תמיד יודעים לקרוא את נפשם של ילדים. כי התנהגויות כלפי חוץ לא תמיד משקפות את הרגשות שבפנים, כי סיטואציה שהיום כבוגרת מצחיקה אותי- היתה הכי רצינית ומשמעותית עבורי כילדה.
כשהורים עוברים תהליך גירושין, עולמם של הילדים מתערער. סוער. מתהפך. רעוע. שבור. לא צפוי. אני בעצמי כילדה הייתי כבר כמה שנים אחרי הגירושים של הוריי ועדיין היה לי צורך בלתי מודע ומדובר לקנות בעצמי- ולעצמי- פלסטרים.
אפשר לדמיין עכשיו מה עובר על נפשו של ילד שחווה פרידת הורים או מתמודד עם ההשלכות של הפרידה באופן מתמשך?
האם אנחנו מודעים בכלל? האם אנחנו מאפשרים לילד את הזכות החשובה הזו לעשות מעשה כדי להרגיש מוגן ובטוח? האם אנחנו פועלים בדרך שהוא מרגיש ששומרים עליו? הרי שמרו עליי, אין לי ספק בזה, ועדיין, הייתי צריכה להרגיש מוגנת. אבל כנראה שזה לא הספיק לי.
הורים גרושים, בתהליך פרידה או בכל נקודת שינוי אחרת- קחו לכם שניה לחשוב: מה בסביבתו של הילד נשאר יציב, מה מתערער ומה יעזור לו לאזן את השניים? מה נשאר תפקידו של הילד ואיפה הוא אולי מתערער בלי לשים לב ומשתנה? ובעיקר, איפה אנחנו ההורים בסיפור הזה. לא רק כנותני המחסה בעת הסערה, אלא בעיקר כמי שמאפשרים לילד דרך להתגונן, באופן המעשי והמטאפורי של המילה.
לפעמים זה ייגמר בבובה או סמרטוטי, לפעמים יעלה הצורך לוודא כל ערב שכל הדלתות נעולות, חלקם ידברו בלי הפסקה, חלקם ישתקו, חלקם יתחבאו מתחת לשמיכה, וחלקם, כמוני, פשוט יקנו פלסטרים....
שבוע טוב לכולם
נ.ב- מזמינה אתכם להתלוות אלי לתהליך שפותח את כל הערוצים לעולמו ונפשו של הילד, כל מה שעובר אצלו כשהוריו נפרדים, תהליך שמאפשר לכם לתת לו מענה על מה שהוא צריך, גם אם הוא לא אומר את זה במילים מדויקות, ובעיקר מאפשר לכם ההורים להיות המשענת הבטוחה שהילד צריך. כתבו לי.
Opmerkingen