כנסו, תרגישו בבית

כנסו, תרגישו בבית. איך אנחנו אוהבים להשתמש במשפט הזה, כי כאלו אנחנו- מקבלי פנים, חמים, עושים שמיניות באוויר שהאורחים ירגישו בנוח. אבל מה קורה כשמדובר בילד שלנו, אותו ילד אהוב שיש לו שני בתים: בית של אמא ובית של אבא. גם ממנו אנחנו מצפים שירגיש בבית. אבל אצלו, בניגוד לאורחים שהולכים ובאים, הרגשת הבית לא נגמרת ברגע שיוצאים מהדלת. או לפחות לא צריכה להיגמר שם.

עבור ילד להורים גרושים, הרגשת הבית בכל אחד מהבתים היא קריטית. עבורו היא ביטוי להמשכיות המשפחה בצורתה השונה, לקיומם של אב ושל אם במתכונת של שני בתים. כשילד מרגיש ״בבית״ הוא למעשה מרגיש שייך ומרגיש אהוב. וכדי להרגיש בבית, הוא צריך לנהוג כמו בבית. הוא נדרש למלא את חוקי הבית, לשמור על סדר יום או שגרה או על ניואנסים שמכתיב כל הורה בביתו. הוא נדרש לחובות, כמו גם לזכויות. הוא לוקח חלק במטלות הבית ונהנה מפעילויות ומסורות משפחתיות אופייניות. טעות נפוצה שאני פוגשת בקליניקה היא שהורים מרגישים צורך לפצות את הילד על המצב החדש, ואז מתייחסים אליו שונה כשהם מגיעים בזמני השהות שלהם: יותר סלחניים, פחות אוכפים גבולות, מאפשרים יותר ודורשים פחות. גורמים לו להרגיש כמו ״מבקר״ ולא כמו בן בית, ואם עקבתם עד לפה אתם בטח מבינים כבר למה זו טעות.

הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור הילדים שלנו כשהם שוהים אצלנו, בזמני השהות המוגדרים, זה להמשיך להיות להם בית לכל דבר.ֿ לא בית מארח ולא ביקור חטוף ללילה. ממש בית . כמו שהיה קודם, רק עם הורה אחד בכל פעם. זו המשמעות האמיתית של שני בתים עם שני הורים. התרומה הכי טובה שלכם להסתגלות הילדים לצורת המשפחה החדשה היא להיות להם הורים, בבית שלהם, ללא קשר לזמן השהות שלהם.

ותחשבו על זה אלינור

נ.ב- לעוד הכוונה ודיוק אישי לסיטואציה הפרטית שלכם, דברו איתי.