יותר נפוץ משאתם חושבים...

קודם קיבלנו טלפון מהמורה. הרביץ לחבר. ואז מההורים של אותו חבר לכיתה. ואז הוא גם לא רצה ללכת לחברים, רק להישאר בבית. ורב עם אחותו הקטנה על כל שטות, פעם אחת אפילו זרק עליה בובה. תוך שבועיים הגענו למצב שהילד השתנה לגמרי, כאילו נכנס בו שד.

איך הגבת לזה? שאלתי. ברור שכעסנו עליו, אנחנו לא מקבלים התנהגות כזו. אפילו עשינו שיחה משפחתית, לקחנו את זה מאוד ברצינות. ויותר מפעם אחת. אנחנו נגד אלימות בכל היבט שהוא.

אתה יכול לחשוב על סיבה לשינוי בהתנהגות שלו? אמממממ....לא, לא ממש. .

. אז אני אקצר את תהליך עיבוד הסיטואציה ואשתף שכן היתה סיבה. ההורים הפרידו חדרים וישנו בחדרים נפרדים. הם אמרו לילדים שאבא נוחר וזה מפריע לאמא. כמעט מיידית התחיל השינוי ההתנהגותי.

ילדים חכמים. מאוד. הרבה יותר מהקרדיט שאנחנו נותנים להם. הם לא צריכים שתגידו להם מפורש, הם מבינים לבד. הם קוראים בין השורות, רואים את המבטים ושפת הגוף, שומעים את טון הדיבור. הם מבינים שמשהו לא בסדר וזה מספיק עבורם.

ואז...... הם הופכים להיות ״שעיר לעזאזל״ מכוון. הם הופכים להיות הילד הזה שמושך אליו את האש, שעושה בעיות ורעש, שדרך ההתנהגות השלילית שלו גם הילד וגם ההורים ״מרוויחים״: האחד- מיקוד תשומת הלב עובר לילד. אבא ואמא כבר לא רבים כי הם עסוקים בי. השני- ההתנהגות של הילד מאפשרת להוריו הפוגה מהמתח הקיים ביניהם. עבורם.

יותר מזה, תגובת ההורים (״שיחה משפחתית״) מחזקת את הרצון שלו שהוריו יהיו ביחד. מבחינתו, ממש לא משנה אם הוריו חברו יחדיו בשביל לנזוף בו על התנהגות או לאכול יחד ארוחת ערב. העיקר שהם ביחד. המטרה מקדשת את האמצעים. עבורי זו נורת אזהרה מאוד גדולה... הרצון לקרב ביניהם מעיד על מצוקה של הילד או חוסר הבנה של סופיות המצב בין ההורים. אני בטוחה שקיימת אצל הילד תקווה ואמונה ביכולתו לשנות את המצב. ולכן, המסרים הנכונים חייבים להיות מתוקשרים לילדים במפורש! (ולא כי אבא נוחר....) אני מספרת לכם את זה מתוך הקליניקה כי זו אחת התופעות הנפוצות בקרב ילדים שחווים שינוי במשפחה, מתח באוויר והפרה של האיזון שהיו רגילים אליו. כמו גירושים. ואגב, גם ההורים באופן לא מודע יכולים למצוא ״שעיר לעזאזל״ באחד מילדיהם מתוך קושי שלהם להתמודד עם המתח הקיים... פתאום (!) לילד יש בעיה חברתית/צריך פיזיותרפיה וכד׳. התעסקות עם כל דבר אחר, בד״כ הילדים, שמאפשר הפגת מתח במקום התמודדות עימו. זה כ״כ נפוץ ועם זאת- פחות מודע אצל הרבה הורים.

שימו לב לשינוי בהתנהגות ילדיכם, התגובה שלכם להתנהגות צריכה להיות ממקום של שיח רגשי וכנה. קודם כל להבין מה השתנה ומה ההתנהגות משרתת. אל תגיבו באוטומט כאילו החיים ממשיכים כרגיל. הם לא. והם דורשים התאמה רגשית, גם של הילדים אבל בעיקר שלכם.

הפתרון הוא במתן בטחון, חיזוק ותמיכה. וכן. אם עושים את זה נכון מההתחלה, אפשר אפילו למנוע את זה או לפחות לצמצם עוצמה.

בשורות טובות לכולם אלינור

נ.ב- כמו תמיד, אם אתם רוצים לשמור על הילדים בתהליך, דברו איתי.