הפכתי להיות אמא שלי.

פתאום, בגיל 30 פלוס, היא קלטה. ״הפכתי להיות אמא שלי. אני רואה את אמא שלי דרכי. זה לא באמת רק מהיום, אבל היום נפלו כל האסימונים. אני מזהה תגובות שלה בתגובותיי, את המילים שלה במילותיי, את המימיקה והטון. כאילו היא מדברת מגרוני״. ממש ככה, במילים שלה.

דיברנו על זה, נכנסו לעומק, היה קצת לא נעים לגעת שם אבל הכרחי. היא כבר למדה ממני את התובנה החשובה שבכל מתן חיים יש כאבי לידה. היא הבינה שהיא פועלת על אוטומט. שזה בכלל לא נשלט, כאילו התעורר לחיים משל עצמו. ואז היא הבינה משהו יותר עמוק. יום אחד, הילדים שלה יראו אותה דרכם. יחוו אותה כאילו הם גוף אחד, יתהו מאיפה זה בא ולמה זה צץ דווקא עכשיו. מה הפעיל את זה? מה חיבר ביניהם? בדיוק כפי שהיא תוהה היום עליה ועל אימה.

הם יבינו עוד כמה שנים את מה שהספרות מדברת עליו ואת מה שהפסיכולוגיה לא מפסיקה לנתח. קשר ילד הורה הוא קשר מעבר למובן מאליו ומעבר לרגע נתון. כל מה שאנחנו עושים בכל שלב שהוא בחיינו, משפיע בדרך זו או אחרת על ילדינו. השפעה שלא ניתנת למדידה ועם זאת, אולי המשמעותית ביותר.

פתאום היא גם הבינה שיש דברים מסויימים שדווקא מתוך המודעות אליהם היא פועלת בניגוד מוחלט לאימה. כן, זו גם אמירה. עוצמתית מאוד.

עכשיו נשאר לנו להבין מה היא רוצה להעביר ממנה לילדים שלה, מה היא יכולה לעשות אחרת ואיך היא יכולה לחזק את קשר החיים הזה בין שלושתם. דווקא ברגע המשבר הגדול שלה, פרידה שהיא לא בחרה בה.

כשמבינים שההורה הוא הצינור של הילדים לחיים הבוגרים, מבינים כמה חשוב קודם לטפל בעצמנו. אגב, גם אני מוצאת את עצמי בדמיון רב לאימי יותר ויותר עם השנים.

מה איתכם? אלינור נ.ב- אני פה לתת לכם יד בדרך העקלקלה הזו ולשמור על הילדים שלכם תוך כדי. דברו איתי.