הרבה זמן חיפשתי את הזמן המושלם לנהל שיחה עם הילדים.
נכון שארוחות ערב או כל מפגש משפחתי מזמן הזדמנויות שליחה, אבל עדיין, בעיני אין מושלם מזמן נסיעה ברכב.
כמה פשוט, כמה מובן מאליו- ככה לא מנוצל.
כשנוסעים ברכב עם הילדים, זה הזמן המושלם לנהל איתם שיחה!
הילדים כלואים ולא יכולים לצאת (סוג של חלום) אין הסחות דעת (ניידים בתיקים, הטלויזיה נשארה בבית) יש חלל שקט (יוטיוב גם נשאר בבית) כולם קרובים ולא צריך לצעוק (מתי לאחרונה הייתם כולכם יחד בחלל של 2X1.5 מ'?) נסיעה משעממת אז מחפשים עניין (כי אין ניידים וטאבלטים. אמא רעה)
בתקופת טרום הקורונה, באחד מפיזורי הבוקר שלי כשכל ארבעת בנותיי היו ברכב (היום מודה שזה נראה כמו חלום רחוק אבל הימ ים האלו עוד יחזרו...) שאלה אותי אחת הבנות: "אמא, העולם היה טוב יותר או רע יותר בלי פלאפונים?"
עבורי זו הרמה להנחתה.
מיד הזדקפתי, כחכחתי בגרוני ואמרתי: "אז ככה, ביתי היקרה. הסכיתי ושמעי. שמענה כולכן". טוב, לא באמת ככה, אבל ידעתי שיש קשב מלא ברכב והזדמנות פז עבורי לדבר. וכמי שאוהבת לדבר, דיברתי.
דיברתי על היתרונות והחסרונות של הניידים, על האתגרים שלנו, הצורך באיזון, עין ביקורתית, תכנים לא הולמים, בגרות, שימוש מועיל, ניצול זמן, בזבוז זמן ועוד ועוד. אולי חפרתי אבל לא אכפת לי. קיבלתי ב-מ-ה.
וזה לא היה רק שצף קצף שלי אלא ממש שיח שהתנהל לו, פה שאלה, שם תשובה, שם הסכמה או תהייה.
ב-12 דקות של נסיעה העברתי מסרים שביום מלא לא הייתי מצליחה להגיע אליהם בכזה ריכוז של זמן והפניית קשב. במה, זוכרים?
נצלו הזדמנויות, קבלו כל הרמה להנחתה וחבקו כל רגע שכולם ביחד ועדיין מעוניינים לשמוע מה יש לנו להגיד. זה עובר מהר.
Comentarios