
אחת ה״תלונות״ הכי שכיחות של הורים אחרי גירושים זה שההורה השני מפריע, מחבל, הורס, מקשה על ההורות ואז אין הורות משותפת. לרוב זה קורה כשיש פגיעה עמוקה של אחד הצדדים, פערים בבשלות לגירושים בין שני הצדדים, קשיים בהסתגלות, אופי מורכב, חוסר בטחון, נטיות אישיותיות ועוד.
בתכלס זה אומר שההורה השני לא שותף לאותם ערכים, התנהלויות ובחירות, אין שיתוף פעולה ואז- אין באמת מערכת יחסים הורית משותפת.
במקרה הטוב- אין שותפות, הורה אחד מנהל את ההורות במקום שניים.
במקרה הרע- אין תקשורת, אין שיח, אין שיתוף, אין הסכמות, יש ריבים, הרבה קונפליקטים.
אז מה עושים?
איך אפשר בכל זאת לשמור על הילדים מטראומה ולתת להם משפחה יציבה אם אני לבד במערכה?
בתור התחלה, מקבלים את המצב כמו שהוא.
נכון, זה מבאס. אין ספק שיהיה קל יותר לילדים כשיש שני הורים שמשתפים פעולה לטובתם
אבל כשזה לא המצב, מה נוכל לעשות חוץ מלהתאים עצמנו אליו?
במקום להגיע להתשה נפשית ורגשית, ממעגל אכזב שלא נגמר, מעצבים שוב ושוב, מתסכול על המצב-
לקבל את הדינמיקה שקורית זה לפעול ממקום שקט ובטוח.
חשוב גם לזכור שהמצב הזה יכול להיות זמני.
וכשמבינים שזה המצב, מתאימים ציפיות ריאליות.
התאמת ציפיות יכולה לעזור לכם למנוע אכזבות ולהתאים מראש תגובות יעילות עבורכם.
הנה עוד כמה טיפים עבורכם במצב כזה:
היצמדו לערכים שלכם.
לא סתם כל פגישה שלי עם הורים מתחילה בחוזה פנימי. בעיני זה הבסיס הכי חשוב להשיג שליטה על החיים שלנו ודרך לנווט אל היעד שנרצה: לשמור על הילדים בגירושים ובמיוחד אחרי גירושין.
הערכים שלכם, ההוריים והאישיים, יעזרו לכם לשמור על עקביות בהתנהלות שלכם, במה שתגידו ומה שתבחרו ואיך שתעשו, במקום שתפעלו מתוך נקמה, עצבים או חוסר יציבות בגלל שתהיו תלויים ותגובתיים להתנהלות של הצד השני.
זכרו שאי אפשר לשלוט על הגרוש/ה שלנו- אפשר לשלוט רק על עצמנו,
וזה המון המון כוח של צד אחד והרבה ערך לילדים שלנו.במקום להשקיע אנרגיה ועצבים בניסיון להפוך את הצד השני להיות כמוכם, לגרום לו/לה ״רק להבין״, ״רק לראות ש...״, ,רק להפסיק את...״...תשקיעו את אותה אנרגיה בלהיות הכי טובים בעיניכם, עבורכם.
היצמדו למטרה.
לאן אתם רוצים להגיע? מה מפריע לכם להגיע לשם? מה מפעיל אתכם? מה מחזק אתכם?
כשתדעו איך לדהור קדימה לעבר המטרה הגדולה מכל- הילדים שלכם- תצליחו להתגבר על מכשולים ואתגרים שכרגע רק משאירים אתכם באותו מקום ולא ממש יעילים להסתגלות של הילדים שלכם.
היצמדות למטרה תעזור לכם לקבל החלטות שנשענות על הבנת צרכי הילדים ומתן מענה אליהם, בלי תלות בצד השני.
הצבת גבולות וחיבור לרצונות שלכם.
הדרך לזהות מתי גמישות מתאימה ומתי שמירה על גבולות קשורה לשאלות כמו מה חשוב לי מספיק ששווה לי להתעקש עליו? איזה ערך שלי נפגע/מועצם כאן? איך הבחירה שלי להתנהל תשפיע על הילדים שלי היום, עוד שנה, עוד חמש שנים?
שמירה על הילדים במרכז ולא באמצע.
זה נכון בכל הורות משותפת אבל במיוחד בכזו שאין תקשורת בין ההורים. אחד המקרים השכיחים שאני שומעת עליהם זה כשההורה השני פוגע דרך הילדים- הקטנה, מידע כוזב, האשמה, לכלוך, דיבור רעיל... במקרים כאלו חשוב במיוחד להקשיב לפני שמגיבים, לא לתת לרגש להציף ולנהל אתכם ולהתחבר לחוויה של הילדים ובמקום הרצון להיות צודק וליישב דברים על מקומם- לחשוב איך התגובה שלי תשפיע לטובה על הילדים ואיך היא עלולה לפגוע בהם. איזו פעולה תוציא את הילד מהאמצע ואיזו תשאיר אותו לכוד בינינו? מה יעזור יותר לילד, עוד עובדות ונתונים שקשורים לסיטואציה שאחריהם הילד יצטרך לבחור צד או פשוט לסגור את הצד שלך בעניין ולהגיד: אני לא מסכים/ה עם מה שנאמר אבל זה ביני לבין אבא. יותר חשוב, איך הילד מרגיש בעקבות המקרה?
אשמח לשמוע איזה מהטיפים תרצו לנסות ליישם ואולי מה אתם כבר עושים?
ובכל מקרה, אני כאן עבורכם, במרחק של שיחת טלפון ללא עלות
כל מי שקורא את העדות הזו היום שמישהו צריך לחגוג איתי ועם המשפחה שלי כי הכל התחיל כבדיחה עבור כמה אנשים אמרו שזה בלתי אפשרי. שמי יוסף בן דוד ואני מתל אביב, ישראל. אבל אני עובר לשיקגו, ארה"ב עם אשתי. אני נשוי באושר עם שני ילדים ואישה מקסימה. משהו נורא קרה למשפחתי כשאיבדתי את עבודתי ואשתי עזבה את הבית כי לא יכולתי לדאוג לעצמי ולצרכים של משפחתי באותו רגע. אף אישה לא תומכת בי או כדי לטפל טוב בילדים. אני מנסה לשלוח הודעת מבחן לאשתי אבל היא מונעת ממני לדבר איתה, אני מנסה לדבר עם החברה והמשפחה שלה אבל אני עדיין לא מתאמן, והגשתי בקשה לעבודה ועדיין לא אימון בשבילי זה היה כאילו היה לי יקר, אבל לא אהיה יום…