לפני כמה חודשים, ביום הורים בבית הספר של הבנות שלי,
פגשתי משפחה שהזכירה לי למה אני עושה את מה שאני עושה.
זוג הורים גרושים, עם חיוך רחב, יוצאים יחד מהכיתה של בתם (ושל ביתי)-
שניהם גאים, נינוחים, משתתפים יחד עם הילדה שלהם בחוויה.
שני הורים שחולקים הורות משותפת אמיתית, לא רק על הנייר.
עמדתי שם, מסתכלת עליהם, וחייכתי.
עמוק בפנים, עלתה בי גם מחשבה אחרת.
“הלוואי שאצלי זה היה ככה”
אבא שלי לא היה מגיע לימי הורים,
לא למדורות כיתתיות,
לא למסיבות סיום.
בזמני, לא דיברו על “הורות משותפת”.
אם ההורים נפרדו, לרוב האב התרחק,
והקשר שלו עם הילדים, התרופף כמעט מאליו ככל שהילדים גדלים, כפי שקרה אצלנו.
אין בי טיפה של כעס, רק צער על מה שלא היה.
על מה שיכול היה להיות- ולא היה.
והיום, כשאני רואה את הזוג הזה,
אני מבינה כמה מזל יש לילדים של הדור הזה.
היום זה אפשרי
להורים של היום יש אפשרות לבחור אחרת.
יש שיח שמאפשר ענייניות ופתיחות על הנושא,
יש מערכת משפטית שמדברת על “הילד במרכז”,
שמכירה בחשיבות נוכחות שני ההורים בחיי הילדים,
יש יועצים, מגשרים, מדריכי הורים-
ויש ידע וכלים לבנות שותפות הורית אמיתית, גם אחרי גירושים.
אותה ילדה שראיתי, חברה של ביתי,
מקבלת מהוריה מתנה עצומה:
שני הורים נוכחים, מעורבים, אוהבים.
גם כשהם לא חיים יותר כבני זוג.
במקרה שלה, המשפחה שלה לא התפרקה,
היא פשוט שינתה צורה.
כשאני מדברת עם הורים על “לקחת אחריות” או “לעשות את זה אחרת”,
אני מתכוונת בדיוק לזה.
להחליט שאתם שומרים על הילדים במרכז-
לא באמצע המאבק.
להיות שותפים אמיתיים, גם אם כבר לא בני זוג.
לא תמיד זה קל.
לא תמיד זה אפשרי מיד.
אבל זה לגמרי אפשרי עם רצון, כוונה וליווי נכון.
ומה אני רוצה לומר לכם?
אני רואה הורים שנפרדים ומוצאים דרך להיות בקשר טוב.
אני רואה ילדים שמרגישים ביטחון גם בשני בתים שונים.
ואני רואה איך שינוי אחד קטן בגישה,
יכול לשנות להם את כל סיפור החיים.
אז קחו רגע.
תחשבו איך הייתם רוצים שהילדים שלכם יזכרו אתכם.
כהורים שנאבקו או כהורים שבחרו באהבה, בשפיות ובכבוד?
כי אפשר אחרת.
באמת.